סדנת "מראה"

מראה

  הכנה

יש כאן עבודה על שני המקורות. המקור האגואיסטי שלי, שאני עולה מעליו, והמקור  של אשתי. שאני לוקח את הרצונות שלה וכל מה שהיא למעשה מצפה ממני, ומתחיל למלא אותם. אם אנחנו עושים את זה בצורה נכונה, אז אנחנו לא סתם סותמים את עצמנו, מוותרים ונעשים פראיירים, ולא שעובדים עלינו, אלא כאן אנחנו באמת מגיעים למגרש משחקים יותר עליון. לא בגובה של האגו שלנו, כשניים שנכללים זה בזה. אני עולה מעצמי, נכלל בה, מקבל ממנה את כל התכונות, הרצונות וכל מה שיש בה, והיא עושה אותו דבר ממני. ואז נעשה שכל אחד מאיתנו כלול מהשני.בצורה כזאת אנחנו מתחילים להתרגל למצב שלא צריכים לדבר. אנחנו מבינים זה את זה, כי בכל אחד יש את הדמות של השני, ואנחנו מתחילים להבין זה את זה ללא דיבור. אנחנו מתחילים להרגיש זה את זה בפנימיות שלנו, כך שפשוט נעשים באמת כאחד.

שאלות לסדנה

אני מסתכל עליה. אני רואה בה כל מיני ליקויים. אני מתחיל לשייך את הליקויים האלו אליי, "כל הפוסל במומו פוסל". אז אני חוזר אליי ואומר "זה נמצא בי, אם הייתי מושלם, לא הייתי רואה את זה". אם הייתי אוהב אותה, לא הייתי רואה בה שום פגם.

שאלה 1

"כל הפוסל במומו פוסל"  

כיצד אני משייך את כל הליקויים של בת/בן הזוג אליי ?

קודם כל אני מתחיל לראות שהפגמים האלה הם בי, בחוסר האהבה שלי לבת הזוג. אני מתחיל לעלות לרמה, שאני לא אראה בה את הפגמים, זה  נקרא שעליתי מעל האגו שלי, על ידי בת הזוג. עשיתי מדידה בתוכי איפה אני, ועד כמה אני צריך לעלות להיות מעל האני, יש לי שותפה שעוזרת לי לעלות מעל הטבע שלי. איזה נכס יש לי בבית.

אז עליתי מעל האגו שלי, בזה לא רכשתי בעצם כלום, חוץ מזה שעליתי מעלי, ובת הזוג היתה לפני כמראה. עכשיו ממשיכים הלאה, אני עליתי מעלי ,אני בעצם לא עובד עכשיו עם הרצונות והתכונות שלי. מה אני עושה עכשיו? מאותו מצב, אני מתחיל להשתדל, להרגיש, לבדוק, להבין, רצונות, תכונות, תשוקות, מטרות של הזולת, של בת הזוג. ולהשתדל לקבל אותם כיקרים לי, שאני חי כדי למלא אותם.

  שאלה 2

איך אני ממלא את בן/בת הזוג שלי? תן דוגמה שתשפיע על החברים

אני משתדל לעשות זאת, אני מרגיש שבאמת יכול להיות שאלה יהיו החיים,  בהדדיות יהיו לנו בזה חיים מאוד טובים. אבל אני לא יכול להחזיק את עצמי לבד זה בלתי אפשרי, אילו מאמצים אדירים. אם בצורה אגואיסטית אנחנו חושבים על עצמנו ללא שום בעיה, ואז הטבע מספק לנו חומר דלק כל הזמן, יש לו בפנים מנוע שעובד מהבוקר עד הלילה, וגם בשינה. כאן אני צריך כוחות אדירים, מאמצים נוראים, שאני לא מסוגל לבד.מה עושים?

שאלה 3

איך אני יכול להחזיק במאמץ בעבודה עם האגו מול אשתי/בעל? תן דוגמה

אני מגיע  להחלטה השלישית. הראשונה עליתי מעל אגו, השנייה קיבלתי את האגו של השני במקום האגו שלי, אני רואה שלא מסוגל להחזיק בזה, אני צריך סביבה. מה זה סביבה? אני צריך ספק כוח וחשיבות, שיספק לי חשיבות בכזאת עבודה מעל האגו שלי, ולמען הזולת. הסביבה יכולה לתת לי את זה. ואז אני ארגיש חופשי עוד יותר ממה שהייתי פעם דואג לעצמי. בזה שאני אדאג לזולת, כמו שלא דואג לשום דבר, כל כך חופש ומנוחה.

קודם כל אני לא מרגיש שום צרות ובעיות, כי עליתי מעל הטבע שלי. אני מרגיש את עצמי בעולם שכולו טוב, אני דואג רק לזולת, אני חופשי. אני כמו עף באוויר, ציפור ממש, כך אני מרגיש אם אני מקבל מהזולת חומר דלק, חשיבות, דחף. לכן בעצם כל הבעיה שלנו מלכתחילה היא לא לחכות לשלב השלישי, מלכתחילה, זה להתחיל לארגן את הסביבה, שבה כל אחד ואחד יוכל לקבל מילוי לעבודה, מה שנקרא "מעל הדעת", או מעל האגו. ואת זה אנחנו צריכים לארגן.

שאלה 4

איך לבנות סביבה שתשפיע לנו לעבוד מעל הדעת בזוגיות? תן עצות פרקטיות.

סיכום

אם אין לך כוח, אתה צריך סביבה ולא יותר מזה. אתה צריך סביבה, שתשפיע עליך שלוותר על האגו ולהתקשר לזולת זה מכובד, זה גדול, בזה אתה מיוחד, אנחנו מכבדים אותך, אתה בן אדם. כדאי לך לוותר על האגו. כך עובד אותו האגו, כי סך הכל אני בעצמי רק אגואיסט. אין לי שום דבר חוץ מהאגו.

אבל אם אני מעביר את האגו שלי דרך החברה, היא יכולה לנהל אותי כבר באגו שלי בצורה כזאת שאני אפטר, אתעלה מעל האגו שלי.

מה אנחנו כזוג לוקחים לעבודה מהסדנה ? מי שרוצה מוזמן לשתף.

חיים חדשים-שיחה 33

סדנה "אהבה"

סדנה "אהבה"

כללי הסדנה:

אנחנו רוצים לברר מה הוא החלל של האהבה שמתוכו אני לומד על החלל שיש בשותף שלי.

אנחנו יחד רוצים לפתוח את זה ואז "איש לרעהו יעזורו". אנחנו בזה עוזרים זה לזה.

כל אחד מוסיף לשני.

 העיקר זה החיסרון למלא את השני, להתייחס לשני. אתה נהנה מזה שיש לך יחס  לשני,  יש לך מחשבות, רצונות, תשוקה, נטייה עליו. מזה אתה מתמלא. אדם בונה לעצמו חלל עם יחס מיוחד למשהו וזה ממלא אותו. מה שמעניין באהבה זה שאני לא כל כך זקוק לשני, אני זקוק אבל במקצת, אבל העיקר זה היחס שלי למישהו. זה נקרא "אהבה", "ואהבת לרעך כמוך". במְקום שאני אתייחס לעצמי, אני מתחיל להתייחס לזולת, והזולת הוא בלתי מוגבל. במְקום אהבה אגואיסטית שלא ממלאה אותי ואני לא יודע מה לעשות, ובסופו של דבר מתייאש.

1.איך אני בונה בתוכי יחס של אהבה לבן הזוג שלי?

 אם אתה רוצה אהבה, אז אתה תלמד את הכלל ראשון. אם לא תיתן אהבה, לא תוכל להרגיש אהבה גם אם יתנו לך, כי לא תהיה רגיש כדי לחוש בה. זאת אומרת, מבחינה תועלתית, אם אני לא אמלא את החלל שלה שזקוק לאהבה שלי ושאותו רק אני יכול למלא, אז אין שום סיכוי שאני ארגיש אהבה ממנה.

צריך להיות ברגשות האלה, אחרת אין כלי, אין רגישות ליחס. אם אף פעם לא הרגשת דאגה, אז אתה לא יודע מה היא הדאגה שלה. אם אף פעם לא הרגשת חוסר ביטחון, אז אתה לא יודע מה זה ביטחון. הדבר תמיד בא מהיפוכו, כנגדו. שאם אתה חולם אי פעם להרגיש שמישהו אוהב אותך, זה אף פעם לא יקרה אם לא תלמד לאהוב אותו. שאם אתה רוצה באמת להרגיש את המילוי מאהבה, אז אתה צריך לפתח אותו יחס כלפיה.זה חוק להתפתחות הכלי, להתפתחות הרגש, להתפתחות חוש האהבה.

2.למה בשביל להרגיש אהבה אני צריך לתת אהבה?

אני רוצה להרגיש ביטחון כמו שאני מרגיש מאמא. כשאני נמצא בידיים שלה אני לא חושב על שום דבר, אין מזיקים, אין כלום. אני רגוע, אני פורש ידיים ורגליים וכלום לא חשוב לי. כל העולם שלי, ואני מרגיש שהוא מתייחס אלי באהבה. כך התינוק מרגיש. הוא לא מתבייש, הוא לא חושב על כלום, זה מספק אותו לגמרי.

עליך להבין שאותו צורך יש בבת הזוג שלך, תתחיל למלא אותו צורך, תן לה ביטחון כדי שהיא תרגיש לפניך פתיחות בכל מה שיש לה, לגמרי, אין סודות, אין כלום, הכל פתוח, זו נשמה פתוחה בשבילך.

אתה רוצה למלא את כל התשוקות הפנימיות שלה עד שכל העולם שלה יתמלא על ידך. שאתה תהיה בשבילה כל העולם. חוץ ממך, היא לא צריכה דבר. אתה מרגיש פתאום שאם אני מתייחס אליה כך,  אז אני מלא.  בת הזוג ברגע שהוא מתחיל למלא אותה מתחילה להרגיש זאת, הוא קונה אותה בזה, כי הוא ממלא אותה. היא כבר מתחילה להרגיש שהיא לא מסוגלת להיות בלעדיו. קונים את זה. אהבה כובשת יותר מכל דבר אחר.

3.מדוע אני מתמלא מלמלא בת הזוג?

 ש.ב.

אני רוצה לקשור בינינו קשר רגשי כך שכל אחד ירגיש את השני. ירגיש את החסרונות של השני, את התשוקות, האהבות, השנאות, כל דבר ודבר. הדבר העיקרי שאנחנו מגלים זה שכל אחד רוצה להרגיש יחס מהשני. לכן אם אני מתמלא מהיחס שלה אלי, ומתוך זה אני מכיר, מבין, לפי "ואהבת לרעך כמוך", שגם לה יש אותו צורך, אז אני מפתח מתוכי, מתוך החלל שלי כביכול אותו יחס אליה, כי יש בה אותו חלל.  אני רוצה למלא אותה, לתת לה הרגשת ביטחון, מילוי, ליטוף, חיבוק, דאגה.אני מרגיש שזה מה שחסר לי. בתוך החלל הזה אני מרגיש, שאם הייתי מרגיש כך מהסביבה או ממנה, אז הייתי מאושר. כי אני אף פעם לא מקבל אהבה. אני לא אקבל את זה ממישהו. זה יכול להיות, אבל רק לזמן קצר. אהבה צריכה להתפתח ביחס הדדי עם בת הזוג. זה צריך להתפתח בצורה הדדית בלבד. אהבה אחד לשני לא יכולה להיות ללא תגובה בהתאם, מהשני אלי.

תרגיל: במהלך השבוע, ננסה למלא את השני, נשים לב לרצונות שמתעוררים בי, וננסה למלא אותם בן\בת הזוג

חיים חדשים-שיחה 200

סדנה עם זוגות

סדנה עם זוגות 

יש לנו חמישה זוגות, ואנחנו מושיבים את חמשת הגברים מול חמש הנשים, זה מול זה. לפני הנשים נמצאת בובה, ולפני הגברים נמצא בובון.

עכשיו אנחנו הגברים רוצים לשמוע, מה הבובה הזאת היתה רוצה לקבל מהבובון הזה. כי אני אף פעם לא שמעתי, ואם שמעתי אז רק כהאשמה כמו בבית משפט, "אתה לא כך ואתה לא כך". ועכשיו אני רוצה לשמוע אילו תכונות, רצונות, דחפים יש לה, כל מיני דברים שהיא מצפה שאני אמלא אותם, אתייחס אליהם. זה נקרא "לימודי הטבע". האם למדנו את זה בבית ספר? לא.

יש חמש נשים, והן צריכות עכשיו לדבר על הבובה הזאת, מה הן חושבות שהיא רוצה, מהגבר, מהעולם, בכלל.

אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות.

מהחיים שלה בכלל.

 כלפי הילדים, כלפי המשפחה, כלפי הגבר, כלפי ההורים שלה ושלו. כלפי העבודה שלה והקריירה, ההתקדמות. כלפי חופש, זִקנה, כל מיני דברים כאלה שיש בסך הכל לאדם. אפשר לחלק את זה לשישה או שבעה תחומים.

שידברו יחד, שישלימו אחת את השניה. מדובר בנשים, הן ישמחו לדבר. תרשום את הדברים האלה לפניך, ותראה שאתה תמלא עשרה דפי פוליו.

לא רק רושמים, עושים על זה שיעורי בית. אחר כך צריך לסדר את הדברים, ובסדנה הבאה לדבר מה יותר חשוב ומה פחות חשוב, לסנן אותם לפי בירור על ידי מה אפשר למלא את התשוקות האלה.

גם נשים וגם גברים במשך שבוע שלם עד לפגישה הבאה, משוחחים על זה ביניהם בטלפון.

 הם צריכים לסדר ולמיין את מה שהם רשמו, אולי גם להוסיף משהו, אבל העיקר לסדר לפי נקודות חשיבות, סדרי עדיפויות, לרצונות, לתשוקות,  וגם על ידי מה אפשר להשלים אותם.

 אפשר להעביר זאת לסדנה הבאה, אבל שיחשבו, כי לא הכל קשור בגבר, אלא אנחנו ציירנו כאן רצון לקבל של אישה מצויה, טיפוסית, מה הרצונות שלה בכלל. ואז אנחנו נותנים לכך דרגות חשיבות ומציינים לידם מי יכול למלא אותם, על ידי בעלה,  על ידי הילדים שלה,  על ידי העבודה, או על ידי העולם וכן הלאה. כי לא הכל נופל על הבעל, גם כך הוא לא מבין למה היא דורשת זאת ממנו, אז לפחות שיהיה סדר.

עכשיו אחרי שבררנו את כל הדברים, ברור לנו שלפחות חצי מהדברים הבעל לא יכול להשלים. אלא הילדים, או העבודה, מזג האוויר, לא חשוב מה מפריע לה, זה לא בכוחו, ביכולתו ושגם היא תדע זאת. עכשיו ניגשים לאותם הדברים שהיא בטוחה שהגבר כן חייב או יכול להשלים לה. חלק חייב וחלק יכול. זה כנגד להשפיע על מנת להשפיע, וזה כנגד לקבל על מנת להשפיע. שני חלקים. ואז עוברים לדבר על לצד השני.

גבר. כאן עשר דקות יספיקו. הגבר הוא חיה מאוד פרימיטיבית, פשוטה, אני מתכוון בחיי משפחה. 

 אני שואל אותם, מה רצונותיכם בכלל בחיים, ובפרט במה האישה מחויבת לכם, מה היא יכולה למלא, מה אתם יכולים למלא רק על ידי האישה?

       מדברים, מסכמים. ואז  מנתחים. הניתוח הוא מאוד פשוט, זה ברור.  חוץ ממין, הוא צריך אותו הדבר כמו שהיה לו אצל אמא שלו, שיהיו לו בגדים, אוכל, בקיצור טיפול, אין לו הרבה דרישות. עכשיו דיברנו על השלמה ברמה כביכול גופנית, ארצית, אבל איפה יש כאן השלמה רגשית? שני בני אדם חיים, מצד האישה, אתה יכול למצוא כאן הרבה מאוד דרישות.

 שאתה תתעניין במה שקורה לה, שתחזר אחריה, בקיצור שתתן לה תשומת לב. הגבר, תשומת הלב בשבילו מתבטאת בשרות "תביאי את זה, ותביאי את זה" לא אכפת לו. אצלה תשומת הלב מתבטאת בתשומת הלב עצמה.

אישה צריכה להרגיש שאתה מתעניין בה, דואג לה, חושב עליה, היא צריכה להרגיש שהיא חשובה בשבילך. זה לא ברור? לגבר זה לא כל כך חשוב, זה נובע מהצורה החיצונית, מפני שהעיניים של הגבר הן כלפי מעלה, ועיניה של אישה הן כלפי הגבר. כך זה בין אבא ואמא עילאין, כך הם ביניהם. הגבר קשור לכתר, לחכמה, והאישה קשורה לחכמה, לגבר, בכך היא מרגישה שהיא תלויה בו, היא מקבלת משם את החיים שלה, את אור החיים, רוח חיים, כוח חיים.

  

 כאן השאלה איך אנחנו מעוררים בגבר רצון, כוח, קשר, יחס לאישה, מחוץ למה שהוא רוצה לקבל ממנה כשרות?

 עכשיו אני מדבר אליכם. כי אם אין לגבר מטרה עליונה, בשביל מה הוא צריך אותה עם כל ההתחייבות ועם כל הבעיות האלה?

  אז הוא קונה, משלם לה, הוא עושה זאת בגלל שהוא צריך שרות. בגלל שהוא כזה, אבל לא יותר. האגו שלנו גדל עד כדי כך שאנחנו לא רוצים, בשביל מה לי? אני אשלם עוד 1000 שקל בחודש, ויהיה לי אותו דבר, ינקו לי את הבית, יעשו הכל, בשביל מה אני צריך כאב ראש? זאת הבעיה, כאן המקור של המשבר, אנחנו צריכים לתת  לגבר במיוחד מטרה עליונה.

 זאת פחות בעיה אצל האישה, היא פשוט נמצאת תחת השפעת כלי התקשורת, ולכן היא "כאילו" לא רוצה להתחתן, "כאילו" לא רוצה משפחה וכולי. הטמטום של הסביבה מבלבל אותה. אבל הגבר באמת נמצא בבעיה, כי אם אין לו מטרה עליונה, בשביל מה לו לקחת את כל הדברים על כתפיו? איזו תועלת יש בכך? הוא יחיה עם משהי, אחר כך יחליף, אחר כך עוד משהי, בשביל מה הוא צריך יותר מזה? וזה מה שקורה.

 אני חושב שמכל הדיבורים האלה שעברנו, הם כבר יבינו יותר זה את זו, קודם בצורה חיצונית, כי הרי לא מדובר עליהם, כך שלא יהיה להם מחסום פנימי לקלוט את הדברים. כי אם מדובר עלי, כבר מראש אני לא שומע, אני שומע רק דברים טובים או משהו נגד כדי לתקוף בחזרה. אם מדברים על בובה, אז אני שומע, "נכון שהוא חמוד?"

 אני מסכים. אחר כך אומרים לי "אבל תראה,הוא בדיוק כמוך" אבל בינתיים שמעתי, בינתיים הבנתי, בינתיים התחלתי לקשור את הדברים. אני חושב שמזה אפשר לעבור כבר לצורה אישית

חיים חדשים-שיחה -37 17.07.12

שאלות סדנה

שאלות סדנה

על הנושאים האישיים, אני לא רוצה לדבר, בהם אני לא נוגע כלל. אלא אני אומר להם "היום אני רוצה לדעת, מה אתם חושבים, למה כל החיים שלנו מחולקים לשני מינים שצריכים להשלים זה את זה, כדי להמשיך את החיים? גם מבחינת הצומח, אבל פחות, אחר כך החי, ואנחנו כחלק מן החי. בכל זאת יש בני אדם בחיים האלה. למה הטבע חילק את זה לשניים? מה יש בזה? למה לא היה יכול להיות אדם אחד, מושלם? ולמה הסכסוך הזה שבינינו, לְמה זה מוביל? למה הטבע היקשה עלינו כל כך את החיים, כך שאנחנו צריכים לחזר זה אחר זה, לבנות איזה מקום מיוחד וללדת ילדים בצורה כזו או אחרת וכל הזמן להיות במצבים כאלה, למה? מה יש בכל הדבר הזה?"

הרי הטבע לא עושה שום דבר מיותר באבולוציה, לא חשוב מי מאמין בְמַה. אבל אנחנו רואים שהכל נעשה בצורה הכרחית. וההכרחיות מניעה בטבע כל דבר ודבר. אז למה זה נעשה בצורה כזו? במה אנחנו משלימים זה את זה? מה יש לי שהיא צריכה להשלים ומה יש בה שאני צריך להשלים, שבלי זה לא יהיו החיים שלי, מתוך זה שאני לא אקבל ממנה וגם לא יהיו לי חיים שלמים אם אני לא אתן לה? שזו כבר שאלה מעניינת. כי אם אנחנו מדברים על השלמה, אז כנראה שיחסר לי, אם אני לא אתן לה. יש כאן כבר איזו מין צורת השפעה, שאני צריך לתת לה ובזה אני מרגיש איזה מילוי, זה משלים אותי באיזו צורה. וגם מצידה, במה היא משלימה את עצמה? בזה שהיא צריכה לטפל בי, ואם לא, יחסר לה. למה זה נעשה כך? מה מיוחד בזה?

אנחנו רואים שהאדם מחולק לשני חצאים ובצורה לא שווה. זה לא שאנחנו שני חלקים מאחד, שאנחנו דומים ורק צריכים להשלים זה את זה, אלא אנחנו שונים. או שאולי אנחנו רק לא מכירים את עצמנו, אבל אנחנו באמת משלימים זה את זה. זאת אומרת, ממש כל אחד נכנס לתוך השני בדיוק למקום המיועד לו וממלא אותו עד הסוף. הבליטה בכל אחד היא כנגד המגרעת בשני. וכך זה בהדדיות. אז אנחנו כן משלימים זה את זה, או לא?

 מצד הטבע ניתן להניח שזה כך, בצורה אידיאלית. לכן עלינו למצוא, האם קיימים דברים כאלה או לא? מצד אחד, במה אני משלים אותה כדי לעשות אותה שלֵמה? מצד שני, אם אני משלים אותה, האם יחסר לי, או בזה אני גם משלים את עצמי?

מה שחסר לה, ודאי שרק אני יכול להשלים. והאם בהשלמה שלה אני גם משלים את עצמי? ואותו דבר מצידה, האם היא בנויה כדי להשלים אותי, והאם בהשלמה שהיא עושה בי, היא גם משלימה את עצמה? ואיך אנחנו על ידי ההשלמה ההדדית הופכים להיות אחד? והאם אנחנו משיגים על כך משהו מיוחד, כשאנחנו מגיעים לאחד, או לא? מה יש בהשגת הדבר הזה? אם אני משיג בזה משהו מאוד מאוד מיוחד, אז כדאי לי להתחתן, כדאי לי לבנות משפחה, להביא ילדים, לחיות חיים מאושרים ומאוזנים. אם אני מגיע בזה נניח לאיזה גן עדן, אז אולי כדאי, זו השקעה סך הכל.

יכול להיות שמצד הטבע אנחנו בנויים בצורה, שבה אנו יכולים לעבור את כל התהליך האגואיסטי משך ההיסטוריה, כולל את המשבר במשפחה, שאותו אנו חווים היום, ולהגיע לתיקון מתוך צער, מתוך שבירה, כשסוף התיקון הוא, השלמה כל כך גדולה, שבה אנו מגלים בינינו את מה שכתוב "איש ואישה שכינה ביניהם", את גילוי הבורא בינינו. זאת אומרת, את הממד העליון, את החיים, כי באמת משפחה שלמה עולה בהרגשת החיים שלה לרמה אחרת של קיום, של חיים, של הכל. אני מתחיל בהדרגה, אבל עדיין אנחנו לא מדברים בצורה אישית.

שאלות:
למה כל החיים שלנו מחולקים לשני מינים שצריכים להשלים זה את זה, כדי להמשיך את החיים?
למה הטבע חילק את זה לשניים? מה יש בזה? למה לא היה יכול להיות אדם אחד, מושלם?
ולמה הסכסוך הזה שבינינו, לְמה זה מוביל?
למה הטבע היקשה עלינו כל כך את החיים, כך שאנחנו צריכים לחזר זה אחר זה, לבנות איזה מקום מיוחד וללדת ילדים בצורה כזו או אחרת וכל הזמן להיות במצבים כאלה, למה?
במה אנחנו משלימים זה את זה?
מה יש לי שהיא צריכה להשלים ומה יש בה שאני צריך להשלים, שבלי זה לא יהיו החיים שלי, מתוך זה שאני לא אקבל ממנה וגם לא יהיו לי חיים שלמים אם אני לא אתן לה?
אני צריך לתת לה ובזה אני מרגיש איזה מילוי, זה משלים אותי באיזו צורה. וגם מצידה, במה היא משלימה את עצמה? בזה שהיא צריכה לטפל בי, ואם לא, יחסר לה. למה זה נעשה כך? מה מיוחד בזה?
מצד אחד, במה אני משלים אותה כדי לעשות אותה שלֵמה? מצד שני, אם אני משלים אותה, האם יחסר לי, או בזה אני גם משלים את עצמי?
והאם בהשלמה שלה אני גם משלים את עצמי? ואותו דבר מצידה, האם היא בנויה כדי להשלים אותי, והאם בהשלמה שהיא עושה בי, היא גם משלימה את עצמה?
ואיך אנחנו על ידי ההשלמה ההדדית הופכים להיות אחד?
והאם אנחנו משיגים על כך משהו מיוחד, כשאנחנו מגיעים לאחד, או לא? מה יש בהשגת הדבר הזה?
 

צריך לרכך את האדם.

צריך לרכך את האדם.

קודם כל הם צריכים לעבור את החינוך הבסיסי שלנו, את ההשכלה והחינוך האינטגרלי, נניח בעשרה שיעורים, בשיחות וסדנאות ליד זה, במקום שהם מדברים יחד על משהו שלא שייך להם, על הבחירה חופשית, על השפעת האדם על הסביבה, והסביבה על האדם. על האגו שכל הזמן מניע את האנושות ואותנו בחיים, איך זה מסובב אותנו. בקיצור, כאילו על דברים חיצוניים, ומדברים בגוף שלישי, או איך אני מסתכל ורואה את זה בעולם. אבל הם מתרגלים קודם כל לדבר על מה ששייך בכל זאת לטבע של כל אחד, אומנם עדיין לא בצורה אישית, לא על עצמם, אלא כעל מעין תופעה בטבע. וחוץ מזה הם מתרגלים לדבר, לראות כך זה את זה ועוד כמה זוגות כאלה לידם, ולדבר על זה. ולהבין שמתוך הפורום שהם נמצאים בו, בשיחה הכללית, בסך הכל התוצאה הכוללת היא באמת תוצאה טובה. כדאי לדבר, כי כך אנחנו מגיעים למשהו טוב.

יש כאן כמה מטרות. א', שבכל זאת הם מדברים ואז לומדים. ב', שהם מדברים על התכונות שנמצאות בהם אבל בינתיים מתרגלים לדבר עליהן כמו על משהו חיצוני. ג', הם רואים שמשילוב הדעות, יש להם איזו תוצאה חכמה, יפה, נכונה, שעברה ביקורת של כולם, והיא מקובלת על כולם באותו העיגול. כך הם כבר עוברים שיפור, שזה כבר שינוי. וזאת הם עוברים בעשרה מפגשים.

אחר כך צריכים לעבור למפגשים בצורה חלקה, אנחנו מתחילים לדבר על מה שהתחלנו, איך הם מתחילים לעבוד על זה בזוגיות. וגם לא להכניס אותם לגמרי לזוגיות, שידברו בינתיים בצורה כזאת כאילו לא על עצמם, אלא כעל הזוג המצוי. אז באים ארבעה או חמישה זוגות והם מדברים על הזוג המצוי. אז הם "שופכים" מה שבא להם, לא חשוב מה, ואנחנו גם נותנים להם איזה נושא ומשתדלים להיות ביניהם כמכוונים, כדי שלא יברחו לשדה הפתוח. אבל הם כבר מדברים על משהו ששייך גם להם, זאת אומרת, לא על טבע האדם, על בחירה חופשית, או על השפעת הסביבה, אלא כבר על מה שקרוב לחיים הזוגיים שלהם, ואז הם מדברים ביניהם כמו בשיחת סלון. אבל אנחנו אומרים לעשות זאת בלי לפגוע בזכויות, בלי לייחס את זה לאף אחד. אם מישהו מזהה את עצמו כביכול, אז שלא יחשוב שזה נעשה בכוונה. ואז אנחנו מדברים על כל הדברים, החיוביים והשליליים שיש בזוגיות, ועד כמה הדבר הזה הכרחי אפילו להתפתחות האנושות, להתפתחות האדם, איך שבלי תמיכה הדדית זה קשה, או אולי דווקא יותר קל.

כאן צריכים לכוון בעדינות את הדברים שלהם, כדי שבכל זאת נגיע כל פעם לתוצאה כזאת שאם זה נקבע כך בטבע, אז כנראה שאנחנו צריכים לראות את המצב השלם, שאולי אנחנו לא רואים אותו, אבל בכל זאת הוא נבנה בתוך חיי המשפחה.

כשהם מדברים בצורה כזאת, כאילו בגוף שלישי, כך הם בכל זאת משתנים. כל אחד בתת ההכרה שלו רואה שמדברים אולי קצת עליו, ואולי קצת עליה, ואמנם זה לא מחייב אותו להשתנות, אבל כך כל אחד מתחיל, במקצת, לעשות ביקורת על עצמו, לראות האם נכון או לא נכון, "עשינו כך, או עשינו כך, האם זה בסדר או לא בסדר". הוא רואה שזאת קודם כל תופעה כללית, מצד אחד, ומצד שני אפשר לדבר על כך, ומקבלים על זה דעה שקודם הוא לא חשב עליה, ועכשיו הוא חושב.

צריך לרכך את האדם, להביא אותו קודם כל לכך שלא מתכוונים אליו, לא באים לדקור אותו, אבל הוא מתרגל לדבר על הדברים האלה, ופתאום הוא מגלה שיש בזה פסיכולוגיה שלמה של האדם, שהוא לא סתם איזו חיה פרימיטיבית, של "קח ותֵן", אלא יש פה רצונות, יש כאן תשוקות, מחשבות, יש איזה חזון לכל אחד, יש משהו למשפחה. וגם מה עם הילדים, איך הם מרגישים את זה, איך הם סופגים את הרוח הזאת שקיימת במשפחה, איך המשפחה חיה? איך שלא יהיה, בכל זאת הילדים מאוד מתפעלים ממה שיש במשפחה ובטוח שהם יהיו דומים להורים שלהם. אם הרוח שלנו היא רוח לא מקרית אלא חזקה ומטרתית, אין ספק שהילדים ילכו לפי זה בחיים שלהם. את זאת אנחנו יודעים לפי חוק הטבע. אז אנחנו מעוניינים לבנות בבית משהו מוצק ויפה, כי חייבים להראות לילדים דוגמאות, שזה ייכנס להם לטבע.

חיים חדשים-שיחה -37 17.07.12

חינוך והשכלה מיוחדת.

חינוך והשכלה מיוחדת.

מאיפה להתחיל? אנחנו קודם כל מדברים על האדם בצורה אובייקטיבית, כאילו לא עלייך ולא עליי, אלא על משהו ששייך לאדם. מיהו האדם, מהם הדחפים שלו, מה מניע אותו, איזה חשבון אגואיסטי הוא עושה, בשביל מה ולמה, האם הוא מתחשב בזולת או לא, ועד כמה?

זאת אומרת, לתת לכל אחד ואחד מאיתנו קודם כל חופש לצאת מעצמו, כשמדובר על "הטבע". ולאט לאט אנחנו מבינים שהטבע הזה, זה אנחנו, ואנחנו הן אותן החיות, המכונות, שנפעלות על ידי החוקים והדחפים האלה שיש בנו. וכך אנחנו רוכשים הסתכלות חדשה, אובייקטיבית, כמו פסיכולוג שמסתכל על האדם, או כמו רופא שמתייחס כך לפציינט. אחרי זה אנחנו נוכל לדבר כבר, כל אחד על עצמו או על השני או על השלישי, עם כל מיני דוגמאות כאלה שאיתן אנחנו צריכים למצוא תמיד איזה מקום משותף.

אז אם מדובר, נניח, על הילדים "בואו נדבר על הילדים שלנו, בוא נראה אילו תכונות יש בילד אחד, או בילד שני, עד כמה הם מגיבים, עד כמה הם רוצים, ועד כמה שלא. עד כמה אנחנו משוחדים כלפיהם כשאנחנו אוהבים אותם, או שנראה אותם בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר, בוא תבדוק אותי כשאני מדברת ואני אבדוק אותך", וכן הלאה. וכך לאט לאט אנשים רוכשים ניסיון לגלות את הדברים מפני שהם יודעים שהם סך הכל נבראים.

סך הכל זה לא "אני", אלא כמו שאנחנו נעשים במשך החיים. נניח אם אני מדבר על עצמי, "אז זה אני, כך נולדתי, כך קיבלתי חינוך, עם תכונות כאלה נולדתי, כך אני בנוי, כך עשו אותי, אז מה אתם רוצים ממני? אני משתדל", ואם כן או לא, התכונות שאיתן נולדנו נשארות לנו כל החיים, ומה שקיבלתי בילדות מהסביבה, בגן הילדים, בבית הספר, גם זה נשאר לכל החיים, ואי אפשר לשנות את זה, אלא איכשהו, כשאנחנו מגיעים לגיל מבוגר, אז אנחנו מבינים שזה כך ומוכנים לסלוח, ומוכנים איכשהו להשלים זה את זה.

אבל בגיל צעיר, זה לא כך. לכן אצל זוג צעיר צריכה להיות עבודה, כדי שיקבלו חכמה יתרה, כאילו שהם קצת יותר מבוגרים, וזה על ידי החכמה שיקנו, על ידי הלימוד. כתוב אין זקן אלא מי שקנה חכמה אז כדי שהם יהיו קצת יותר זקנים מהחכמה שקיבלו, אנחנו צריכים לספק להם את זה, וזה דורש זמן.

חיים חדשים-שיחה -37 17.07.12

"סדנת ההיכרות"

סדנת ההיכרות

"סדנת ההיכרות". בני זוג ולא מכירים זה את זה.

ממה מתחילים?

מזה שכל אחד מספר לשני מה שהוא חושב שזה הוא, על עצמו. על מה שאתה אוהב, ומה שאתה שונא, פוחד, שמח, מתרחק, מתקרב.

ואתה עושה את זה בצורה אובייקטיבית, זאת אומרת, כאילו לא על עצמך אתה מספר. כי אתם מספרים על זה מתוך נקודת הלב. כאילו שאתם נמצאים ממש במחקר פסיכולוגי. ממש כך. הייתי אומר שבגוף שלישי זה יותר נוח.

 זה לא אתה, זה מה שבנו בך, זה מה שבא לך מהטבע. זה לא אתה. אתה זה שעכשיו תבנה את עצמך, אבל עד אז זה לא אתה. אני מספר מה קיבלתי מהטבע. אילו תכונות, אילו רגשות, כל מה שמסתובב לי עד היום, עד שאני הולך לשפר את עצמי, לתקן את עצמי מעל מה שאני, זה לא אני, זה קיבלתי מהטבע או קיבלתי מהסביבה שלי שחינכה אותי. זה לא אני ולכן גם בושה זו לא בושה נכונה, בכלל אין לי ממה להתבייש.

 "אשתו אדם כגופו"^[1]. כאן הוא חייב להיות עוד יותר פתוח מאשר עם עצמו. אנחנו סוגרים את עצמנו ולא נותנים לעצמנו לדבר ישר גם עם עצמנו. ואנחנו צריכים לעשות זאת. ובן הזוג שלי הוא כאן בשבילי דוגמה. רק אם אני מדבר בגוף שלישי. כי זה לא אני. אנחנו מעמידים עכשיו על השולחן שתי בובות, וחוקרים אותם, איך שהבורא עשה אותם, בנה אותם, ברא אותם, באילו תכונות, באילו דברים. ואנחנו כאן רק חוקרים. 

אני רוצה להיות הפסיכולוג, החוקר, המתקן את עצמי, אז אני חייב להיות מחוץ לי. גם בעולם שלנו אנחנו כל הזמן מדברים שחייבים להיות אובייקטיביים. מה זה אובייקטיבי? לצאת מעצמי ולדבר בגוף שלישי, לא להיות בשליטת היצרים, הרצונות, התכונות שלי.

כמה שאתם תהיו גלויים זה עם זה, בזה אתם תתחייבו להיות יותר ישרים זה לזה. הפתיחות שאתה מציג כלפי השני מחייבת אותו לא לשקר ולהתייחס אליך בצורה ישרה.

אתה עושה את זה איתו קודם כל בצורה הדדית. שנית, אתה מציג בזה שאין לך מה להסתיר, שאתה שם את הקלפים האלה על השולחן מפני שזה בכלל לא אתה. אתה לא מתייחס לזה בכלל כך. אפילו שתהיה פגיעה במה שנמצא עכשיו על השולחן, האדם הזה או בובה ,הבובה ואתה אלה כבר שני דברים. אתה כבר מתייחס אליו לא כמו לעצמך. זה משהו שניתן לך מהטבע, שמו לך איזה מילוי, איזו תוכנה לתוך מחשב ואתה מתייחס לתוכנה הזאת. ובאמת המטרה שלנו להחליף את התוכנה. להחליף לתכונות משופרות, מתוקנות. העיקר בשבילנו זה לפתוח, לברר מיהי הדמות הזאת, האדם הזה. כי אנחנו רוצים להתעלות מעל האדם שבנו.

 צריכה להיות כאן בטח הכנה פסיכולוגית שאנחנו מדברים על זה בצורה גלויה. אין בינינו אף אחד, אין בינינו אפילו מישהו שלישי, הפסיכולוג. רק אנחנו.

קודם כל חייבים לדבר על איחוד, בתחילת כל הִתקשרות בינינו. בסדנה, בבירור, קודם כל האיחוד. אנחנו לא עושים שום פעולה אם היא לא גורמת לנו להתקרב לאיחוד
שאנחנו מגיעים לתרגיל הזה בצורה שאנחנו בטוחים שאנחנו עושים את זה בצורה אובייקטיבית, בלתי תלותית למה שקורה כאן. שאנחנו צופים על מה שאנחנו אומרים מלמעלה, כמו מהשמיים על הארץ, שאנחנו שני מלאכים מסתכלים למטה, יש שם שני בני האדם הקטנים האלה, הזוג הזה, ועליהם אנחנו מדברים. אין כאן שום דבר אישי. 

 אנחנו מדברים על התהליך שאנשים צריכים כאן לעבור ובלי זה אי אפשר, אחרת לא יהיה קשר אמיתי. אז אחרי שאנחנו הכנו את עצמנו, זה לא סתם בא למחרת אחרי שאדם נכנס לכל סדרת הלימוד שלנו והשכלה וחינוך, אלא זה דורש זמן. אבל הוא חייב להיות, השלב הזה. ובלי לבנות דמויות אי אפשר.

הדברים שאתם תדברו הם לא כל כך חשובים, מהיום למחר זה ישתנה, כי אתם הרי משתנים, זה רק כדי לבנות את האמינות ביניכם.

איך אנחנו יכולים כל אחד בתוכו להתייחס לדמות של השני בו, לדמות שלה בי, שזה שלי. שאני קיבלתי את ההתלבשות שלה בי, את ההתכללות שלה בי. עכשיו תיארנו, בי את הדמות שלי, ובה את הדמות שלה.

ותיארנו זאת בדמויות חיצוניות כביכול, אחת מול השניה.

איך אנחנו מתחילים לקרב את הדמויות האלה זו לזו. אני צריך לקבל את הדמות שלה כעיקר, כיקר, ואת הדמות שלי כלבוש עליה, כמו שהתחתון מתלבש על העליון, מלביש את העליון, והיא צריכה לעשות אותו הדבר. במה זה מתבטא? שאני עכשיו דואג לדמות שלה כמו שאימא דואגת לתינוק, שהוא בשבילה העיקר. כאן זה "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך"[2] וגם "ואהבת לרעך כמוך"[3].

אלה שני שלבים שמביעים עד כמה אני מקבל את הדמות שלה קרוב אלי. או רק לא לפגוע בה, שזה "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", שאני כל הזמן שומר שהיא לא תיפגע ממני. או "ואהבת לרעך כמוך", שכל מה שאני עושה אני עושה אך ורק לטובתה. אבל זה הכל בדמויות האלה, במודל הזה, בתבנית הזאת, שאנחנו בונים כל אחד בתוכו, כדי שיהיה לנו ברור איך אנחנו עובדים. אחר כך זה יהפוך להיות לחשבון של ה"צמצום", "מסך" ו"אור חוזר".

זאת אומרת, שאני, ה"אני" פועל דרך הדמות שלי להתקשר אליה, כדי למלא את כל הרצונות והתשוקות שלה, והיא עושה אותו דבר כלפי. ואז, בהשפעה ההדדית הזאת באה האהבה. החיבור, זכר ונוקבא.

קודם כל חוקרים את הדמות שלך.

אחר כך מתארים את הדמות שלה. 
אחר כך יש שלב, איך אתה קולט את הדמות שלה. כשאתה מבין זה עדיין לא נקרא שאתה קולט.

עכשיו אתה צריך לקרב אותה, זה צריך להיות בצורה הדדית. 
מאותה נקודת החיבור שאתם קבעתם שהיא המטרה, אז איך כל אחד נכלל בשני. "נכלל" זה נקרא שאתם מחליפים את הדמויות, הדמות שלה נכנסת בך והדמות שלך נכנסת בה. 
מה זה נקרא "נכנסת"? שאתה מתחיל לדאוג לדמות שלה, למלא כל מצפוני ליבה והיא עושה אותו דבר כלפיך. זו כבר התכללות. ההתכללות הזאת חייבת להמשיך ב"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", למצב שאתם מרגישים שנוצר כאן משהו מאוחד.
 אחד. איחוד. באיחוד הזה אתם צריכים להרגיש כוח עליון.

מה זה כוח עליון?

"הטבע", "טיפת האיחוד", חיבור, איזה דבק, משהו חדש שנוצר. איזה כוח חדש שהוא דווקא מחייה אתכם. והכוח החדש הזה שמדביק אתכם, כמו טיפת דבק שמדביקה בין שניים, הוא המרכז של המשפחה.

[1] "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך...' " (בבלי יבמות, דף ס"ב, ע"א)

[2] שבת ל"א, ע"א

[3] ויקרא י"ט, י"ח