"סדנת ההיכרות"

סדנת ההיכרות

"סדנת ההיכרות". בני זוג ולא מכירים זה את זה.

ממה מתחילים?

מזה שכל אחד מספר לשני מה שהוא חושב שזה הוא, על עצמו. על מה שאתה אוהב, ומה שאתה שונא, פוחד, שמח, מתרחק, מתקרב.

ואתה עושה את זה בצורה אובייקטיבית, זאת אומרת, כאילו לא על עצמך אתה מספר. כי אתם מספרים על זה מתוך נקודת הלב. כאילו שאתם נמצאים ממש במחקר פסיכולוגי. ממש כך. הייתי אומר שבגוף שלישי זה יותר נוח.

 זה לא אתה, זה מה שבנו בך, זה מה שבא לך מהטבע. זה לא אתה. אתה זה שעכשיו תבנה את עצמך, אבל עד אז זה לא אתה. אני מספר מה קיבלתי מהטבע. אילו תכונות, אילו רגשות, כל מה שמסתובב לי עד היום, עד שאני הולך לשפר את עצמי, לתקן את עצמי מעל מה שאני, זה לא אני, זה קיבלתי מהטבע או קיבלתי מהסביבה שלי שחינכה אותי. זה לא אני ולכן גם בושה זו לא בושה נכונה, בכלל אין לי ממה להתבייש.

 "אשתו אדם כגופו"^[1]. כאן הוא חייב להיות עוד יותר פתוח מאשר עם עצמו. אנחנו סוגרים את עצמנו ולא נותנים לעצמנו לדבר ישר גם עם עצמנו. ואנחנו צריכים לעשות זאת. ובן הזוג שלי הוא כאן בשבילי דוגמה. רק אם אני מדבר בגוף שלישי. כי זה לא אני. אנחנו מעמידים עכשיו על השולחן שתי בובות, וחוקרים אותם, איך שהבורא עשה אותם, בנה אותם, ברא אותם, באילו תכונות, באילו דברים. ואנחנו כאן רק חוקרים. 

אני רוצה להיות הפסיכולוג, החוקר, המתקן את עצמי, אז אני חייב להיות מחוץ לי. גם בעולם שלנו אנחנו כל הזמן מדברים שחייבים להיות אובייקטיביים. מה זה אובייקטיבי? לצאת מעצמי ולדבר בגוף שלישי, לא להיות בשליטת היצרים, הרצונות, התכונות שלי.

כמה שאתם תהיו גלויים זה עם זה, בזה אתם תתחייבו להיות יותר ישרים זה לזה. הפתיחות שאתה מציג כלפי השני מחייבת אותו לא לשקר ולהתייחס אליך בצורה ישרה.

אתה עושה את זה איתו קודם כל בצורה הדדית. שנית, אתה מציג בזה שאין לך מה להסתיר, שאתה שם את הקלפים האלה על השולחן מפני שזה בכלל לא אתה. אתה לא מתייחס לזה בכלל כך. אפילו שתהיה פגיעה במה שנמצא עכשיו על השולחן, האדם הזה או בובה ,הבובה ואתה אלה כבר שני דברים. אתה כבר מתייחס אליו לא כמו לעצמך. זה משהו שניתן לך מהטבע, שמו לך איזה מילוי, איזו תוכנה לתוך מחשב ואתה מתייחס לתוכנה הזאת. ובאמת המטרה שלנו להחליף את התוכנה. להחליף לתכונות משופרות, מתוקנות. העיקר בשבילנו זה לפתוח, לברר מיהי הדמות הזאת, האדם הזה. כי אנחנו רוצים להתעלות מעל האדם שבנו.

 צריכה להיות כאן בטח הכנה פסיכולוגית שאנחנו מדברים על זה בצורה גלויה. אין בינינו אף אחד, אין בינינו אפילו מישהו שלישי, הפסיכולוג. רק אנחנו.

קודם כל חייבים לדבר על איחוד, בתחילת כל הִתקשרות בינינו. בסדנה, בבירור, קודם כל האיחוד. אנחנו לא עושים שום פעולה אם היא לא גורמת לנו להתקרב לאיחוד
שאנחנו מגיעים לתרגיל הזה בצורה שאנחנו בטוחים שאנחנו עושים את זה בצורה אובייקטיבית, בלתי תלותית למה שקורה כאן. שאנחנו צופים על מה שאנחנו אומרים מלמעלה, כמו מהשמיים על הארץ, שאנחנו שני מלאכים מסתכלים למטה, יש שם שני בני האדם הקטנים האלה, הזוג הזה, ועליהם אנחנו מדברים. אין כאן שום דבר אישי. 

 אנחנו מדברים על התהליך שאנשים צריכים כאן לעבור ובלי זה אי אפשר, אחרת לא יהיה קשר אמיתי. אז אחרי שאנחנו הכנו את עצמנו, זה לא סתם בא למחרת אחרי שאדם נכנס לכל סדרת הלימוד שלנו והשכלה וחינוך, אלא זה דורש זמן. אבל הוא חייב להיות, השלב הזה. ובלי לבנות דמויות אי אפשר.

הדברים שאתם תדברו הם לא כל כך חשובים, מהיום למחר זה ישתנה, כי אתם הרי משתנים, זה רק כדי לבנות את האמינות ביניכם.

איך אנחנו יכולים כל אחד בתוכו להתייחס לדמות של השני בו, לדמות שלה בי, שזה שלי. שאני קיבלתי את ההתלבשות שלה בי, את ההתכללות שלה בי. עכשיו תיארנו, בי את הדמות שלי, ובה את הדמות שלה.

ותיארנו זאת בדמויות חיצוניות כביכול, אחת מול השניה.

איך אנחנו מתחילים לקרב את הדמויות האלה זו לזו. אני צריך לקבל את הדמות שלה כעיקר, כיקר, ואת הדמות שלי כלבוש עליה, כמו שהתחתון מתלבש על העליון, מלביש את העליון, והיא צריכה לעשות אותו הדבר. במה זה מתבטא? שאני עכשיו דואג לדמות שלה כמו שאימא דואגת לתינוק, שהוא בשבילה העיקר. כאן זה "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך"[2] וגם "ואהבת לרעך כמוך"[3].

אלה שני שלבים שמביעים עד כמה אני מקבל את הדמות שלה קרוב אלי. או רק לא לפגוע בה, שזה "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", שאני כל הזמן שומר שהיא לא תיפגע ממני. או "ואהבת לרעך כמוך", שכל מה שאני עושה אני עושה אך ורק לטובתה. אבל זה הכל בדמויות האלה, במודל הזה, בתבנית הזאת, שאנחנו בונים כל אחד בתוכו, כדי שיהיה לנו ברור איך אנחנו עובדים. אחר כך זה יהפוך להיות לחשבון של ה"צמצום", "מסך" ו"אור חוזר".

זאת אומרת, שאני, ה"אני" פועל דרך הדמות שלי להתקשר אליה, כדי למלא את כל הרצונות והתשוקות שלה, והיא עושה אותו דבר כלפי. ואז, בהשפעה ההדדית הזאת באה האהבה. החיבור, זכר ונוקבא.

קודם כל חוקרים את הדמות שלך.

אחר כך מתארים את הדמות שלה. 
אחר כך יש שלב, איך אתה קולט את הדמות שלה. כשאתה מבין זה עדיין לא נקרא שאתה קולט.

עכשיו אתה צריך לקרב אותה, זה צריך להיות בצורה הדדית. 
מאותה נקודת החיבור שאתם קבעתם שהיא המטרה, אז איך כל אחד נכלל בשני. "נכלל" זה נקרא שאתם מחליפים את הדמויות, הדמות שלה נכנסת בך והדמות שלך נכנסת בה. 
מה זה נקרא "נכנסת"? שאתה מתחיל לדאוג לדמות שלה, למלא כל מצפוני ליבה והיא עושה אותו דבר כלפיך. זו כבר התכללות. ההתכללות הזאת חייבת להמשיך ב"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", למצב שאתם מרגישים שנוצר כאן משהו מאוחד.
 אחד. איחוד. באיחוד הזה אתם צריכים להרגיש כוח עליון.

מה זה כוח עליון?

"הטבע", "טיפת האיחוד", חיבור, איזה דבק, משהו חדש שנוצר. איזה כוח חדש שהוא דווקא מחייה אתכם. והכוח החדש הזה שמדביק אתכם, כמו טיפת דבק שמדביקה בין שניים, הוא המרכז של המשפחה.

[1] "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך...' " (בבלי יבמות, דף ס"ב, ע"א)

[2] שבת ל"א, ע"א

[3] ויקרא י"ט, י"ח