תרגיל

תרגיל 

לוקחים נייר יפה, חותכים אותו לריבועים, וכל אחד כותב את הדברים השליליים שהוא רואה בעצמו, ומה שהוא רואה בשני. ובעצם זה לא חשוב אם זה בעצמו או בשני, בסך הכול זה הזבל המשותף שמפריע לנו לחיות. שמים את ריבועי הנייר עם השמות על השולחן, ורואים עד כמה אנחנו אנשים "עשירים" ומורכבים בתוך הפנימיות המלוכלכת שלנו.

ועכשיו בוא נראה מה אפשר לעשות עם זה, האם בכלל אפשר עם מה שאני מכיר בי ובה, והיא מכירה בה ובי, ומה שאנחנו עוד מתביישים להוציא ולא יודעים להוציא מעצמנו, וכמה עוד לא כתבנו, וכמה אנחנו עוד לא מכירים את הטבע שלנו ממש לעומק, כמה שכבות עוד יש, אבל אפילו עם מה שאנחנו יכולים לשים על השולחן, האם בכלל קיימת איזו מערכת טכנית, פסיכולוגית, ביולוגית, לא חשוב איזו, שיכולה להיות מקושרת ועובדת בצורה הדדית, בהרמוניה, ביחד, בתנאים כאלה.

אם היו תקלות כאלה באיזו מערכת טכנית, למשל בחשמל, באלקטרוניקה, בגוף שלנו, בביולוגיה, ודאי שאי אפשר היה להתקיים. אלא בגלל שזו הפסיכולוגיה שלנו, תראו עד כמה אנחנו חזקים, שאנחנו בכל זאת איכשהו מחזיקים את עצמנו וכל פעם משתדלים ומשתדלים, אבל אלה לא חיים.

אולי אנחנו יכולים עם ריבועי הנייר האלה  לשחק במשהו, "אני אתן לך את ריבוע הנייר הזה ואתה תיתן לי את ההוא", בוא נוותר, "אני אוותר על זה, ואת על זה". אפשר לעשות כאן משחקים מעניינים.

בכל פנייה, בכל צעד ושעל, אני יודע שאני מתעלה מעל התכונות שמפריעות לי ולה ופונה מעל התכונות האלה, כך שאנחנו בונים את הציפוי הזה בגובה מעל הפשעים.

רק על הדברים החיוביים, "איזה איש מיוחד אתה", ממש כנגד כל אותה מידה שכתובה לך על ריבועי הנייר. וזו האמת, כי בזה את מבטלת רק את הפשע שלך, כי "כל הפוסל במומו פוסל". אז אני בעצם מבטל את המום שלי בזמן שאני אומר דברים הפוכים ממה שכתבתי.

 ככל שנתרגל להיות למעלה מהרגילות שלנו לראות את הרע בשני, ונשתדל לראות בשני רק טוב, כמו שאני מסתכל על הילד הקטן שלי שזוחל על הרצפה, אז אני מסתכל רק באהבה, וכל מה שהוא עושה אני עוקב אחריו, רואים זאת בעיקר אצל אמא, היא מסתכלת על הבן שלה בחום, בדאגה, כך אני צריך לראות את השני. לפחות את בן הזוג שלי.

 כשאנחנו בונים את ערמת הזבל, אנחנו עושים אותה עד הסוף. כי להגיד דברים שליליים יש לנו הרבה מאוד, יש לנו אוצר מילים. אבל לכסות אותם בדברים יפים אין כל כך הרבה, שניים, שלושה דברים ואין יותר. כמו שאנחנו רואים כמה הרבה טרגדיות יש בעולם, וכמה אנשים מספרים על כך וכמה סרטים עושים על כך, ואילו קומדיה זה משהו זול ופשוט. וזה מפני שאנחנו לא מבינים, אנחנו לא מרגישים את העוצמה שיש בדברים הטובים.

אחרי השלב הראשון יבוא השלב השלישי. השלב הראשון הוא, מה אני רואה בה ובי, מה אני רוצה שיהיה בי ובו ובכלל איתנו. בקיצור, את כל הדרישות ואת כל הרע ואת כל מה שיש לי לומר מטעם האגו שלי.

אחר כך כנגד זה, כמה אני יכול לשבח אותה אם אני מתעלה "על כל פשעים תכסה אהבה", ש"כל הפוסל במומו פוסל", שכל המומים האלה, שכל מה שכתבתי עלי ועליה הם כולם בי. איך אני מתעלה לרמה שאני נניח מתוקן לגמרי, איך הייתי רואה אז את הכול? בדיוק ההיפך. כנגד כל דבר ודבר אני חייב עכשיו להגדיר בדיוק ההיפך. ומה זה? זו בעצם הדמות העתידה שלי, שאני צריך להיות כזה. והדרישות? הדרישות צריכות להתקטן עד הכרחי, ש"לא יגונה ולא ישובח".

הדרישות שלנו להכל צריכות להיות ברמה של "לא יגונה ולא ישובח", צורה הכרחית. אני לא דורש ממנו דברים שבדרך כלל דורשים בלי סוף, אלא מה שבהדדיות שלנו טוב ונכון כדי להתקיים, כדי להתקדם. גם דרישות חומריות, גם דרישות אנושיות למיניהן. והעיקר אלה הדרישות לתמיכה הדדית.

חיים חדשים-שיחה 35